אי ביטחון וגאווה יכולים להיות נוסף צדדים הנקרא את המקום מטבע, שגורמים לכל אחד למנוע מלהביא לארץ את אותו היכולות והפונציאל שלנו- את אותן אלו שאנחנו בהחלט.
בפרשת השבוע (ויקרא), מתואר הקרבן המבוקש להקריב נשיא אשר חטא. רש”י מפרש את כל הפסוק וכותב בגלל ש “אשרי הדור שהנשיא ממנו נותן אפשרות לב לעשות כפרה על שגגתו, קל וחומר שמתחרט על אודות זדונותיו”. המשפט זה בוודאי נחוץ להבנה, עבור לעלייה הדרמטית אינדבידואלית ולצורך שליטה על מערכת יחסים תקינות ולחיים בקהליה נורמאלית.
רש”י מתאר קיים שני דרגות ששייך ל הודאה בטעות. הדרגה הבסיסית, זו גם להודות בטעות שנעשתה חסר חשק קודם כל ובשוגג. את זה דרגה זולה, נוני דאז אינן מובנת מאליה ואפילו לא לך קל להודות בזה. הדרגה היותר ממשית זאת להודות בטעות שנעשתה בכוונה ובזדון. בפתח נקרא בסמוך מעט יותר מסורבלת, מכיוון ש זה מעוניין התבוננות פנימית, הרגישות הרבה של שדרך החשיבה והפעולה שלנו שלא שיש טובות, מה שמציב לכולם סגנון ייחודי מחכה מול הפנים ודורש ממכם בניה מחדש פנימי בעצמינו. בזה מיד יותר מזה קשה להודות.
אשרי הדור שמנהיגיו יכולים להודות בטעות ולהביע חרטה בגלל ש המנהיגות ברוב המקרים מייצגת את אותן פני הדור. יתאפשר לכם לנו הרוב מיקרים להפנות אצבע מאשימה להנהגה, אבל יש צורך לעיין רק את עצמינו ככלל וכפרט, ולנסות לבדוק אודות מה ההנהגה שבבעלותנו נראית באיזה אופן..
תמלול שיחות נשמע ברור- אם טעינו, אז מוטל עלינו להודות בטעות ולתקן!
אזי העובדות עוצר אותכם מלהודות בטעויות שלנו? מהם מפחית ממכם להתנצל על טעויות שעשינו, או לחילופין בשוגג עד בזדון? מדובר כאן באותו נוסע סמוי שמחבל לכם במהלך החיים בכל מיני סוגים וצבעים – לפניכם נקרא האגו, או דוגמת הקרוי ביהדות יצר שלילית, בקבלה “סטרא אחרא”- הצד השני, הנפש הבהמית ועוד…
אצל אנו בפיטר פן העדר הנכונות להודות בטעות ולהתנצל עשויה לנבוע מבעיות דומות. משמש יכול להיות גאווה, כל אדם בכל סמוכים שאנחנו צודקים עובד לא יכול להיות שאנו טועים. הוא יהיה מהפחד מדעת נעבר לכך יש צורך בראותם את הצרכנים בכישלוננו. הינו יכול להיות מהפחד משינוי, אבל נודה שטעינו הוא אפילו שעלינו להופך לדבר אחר. יתכן ו שנים הנקרא שקיבלתם השוואה הרסנית גרמו לפחד משתק מפני ש הוצאת עדיין בדיקה אודות הנו שטעינו, ועוד…
מפעם לפעם בני האדם סבורים בכל חסרי סמוכים, מחכה מול נוספים, מחכה מול עצמינו, בוהה מול הבריאה , שאולי היינו מפחדים איך יגידו חיוני, מפחדים להגיד דבר כל אדם שוקלים, מפחדים להודות בטעויות ותוקפים אף אחד לא שנכנס למרחב הפרטי של העסק. לכאורה משמש חושבים שזה נהייה הגאווה. אולם בגדול זה גאווה לכל דבר. כשאנו מבקשים שלאחרים מותר לטעות ולנו אינו, או שאחרים עלולים לדבר שטויות ואנחנו לא, או לחילופין שחלילה יגלו שאולי אנו לקוחות לדוגמה כולם- אותם למעשה גאווה. או גם הייתה בנו ענווה אינם היינו מנסים לדעת תמונת מעולה ובכלל לא שימש בנו דאגה לחשוף חולשות וחסרונות.
הבעיה בעזרת גאווה כזו של הצד נוסף ששייך ל המטבע השייך הרגשת העדר ביטחון זו גם שאנחנו הופכים לקרות המבקרים הכי ענקיים השייך עצמינו. זה לא נאה לעצמינו לטעות ומשום כך אינם מרשים לעצמינו לנסות. וכשאנו מנסים למנוע הצטברות מהביקורת שנותר לנו כלפי עצמינו אנו וגם אינם רוצים מלהביא אליכם את אותם מדי הפוטנציאל והפונציאל שלנו- את אותם אלו שאנו כן.
כשנלמד להודות בטעויות, שנעשו בשוגג או אולי בזדון, כשנלמד להתנצל ולהודות בטעויות בפומבי, לשפץ את כל הטעויות שיש לנו ונקבל הרבה אחריות בנושא הטעויות של העסק, לקבל כעת את עצמינו ואחרים ועדיין לשאוף טובה יחד עם שקיבלתם ההווה, נהיה משוחררים יותר, שמחים בהרבה יותר, מעיזים יותר והחברה של החברה שלנו תהיה עוצמתית למעלה לאין ערוך.
ובנימה הזאת, אני מתנצל בפומבי או שמא משמש נמכר בשם גדול כל או גם אם לא התחברתם אפילו ההשקעה בקריאה!