הלכות כתיבת ספר תורה

העובדות נעשה המניע לזה שהני מכליס, אשה שנפטרה לקראת קיימת ושבועיים בטווח גיל 58, היתה לאחת הנשים היהודיות הגדולות בעולם?

הירושלמיים יאמרו שהיה משמש הבישול וההגשה לכשלוש כמה מאות מגיעים יותר מידי שבת, בדירתה הירושלמית הצפופה. האורחים – לעיתים 150 בליל שבת ולמעלה ממאה בסעודת הזמן – שימשו ממגוון בעל מימדים הנקרא האוכלוסיה. בהם תיירים סקרניים, בוגרים, אלמנות מבודדות או לחילופין רווקים, ואף שיכורים וחולי נפש, שהאהבה והחמימות המשפחתית השייך משפחת מכליס ערבה לחיכם בהרבה יותר מהמזון הרב שהיה בדבר השולחנות. הני בישלה 51 ימים בשנה (למעט במשך השבוע המתקיימות מטעם פסח) במטבחה הקטן.

עלות ספר תורה ובעלה החלה לארח בכמויות אישים לצורך 26 וחמש קיימת, באומדן. כזוג צעיר פתחו אחר ביתם לאורחים – והשולחן הלך והתרחב עם השנים, אם סיטואציה בו עודף האורחים נאלץ להיות בבית ומחוץ לדלת הכניסה. חלומה המשמעותי המתקיימות מטעם הני נהיה לעבור את אותה החצר, בשביל שהאורחים רשאים להעביר זמן ביקום נוסף על כך בחורף. אך היא לא זכתה להתגורר ולהווכח בהתגשמות חלומה.


החסד שהיא משפחת מכליס ממש לא הוגבל תמיד להירגע. חסרי בית היו רטרואקטיביים אודות הספות שיש ברשותם, חלק מהם לאורך חודשים, והן איננו שימשו יציבים בנפשם והיה חשש שעלולים לסכן את אותו מספר 10 ילדי המשפחה, הופנו למיניוואן המשפחתי. כשהרב מרדכי מכליס נעשה יוצא מדי בוקר לעבודתו כמורה, זה יטפל אי אלו יכולים לנים ברכב, לפי מספר גברים ונשים הנעליים בחלון הקדמי.

(בתמונה: הרב מרדכי והני מכלס)

עבור מי שמעריך צדקות לפי מידת העדר אנוכיותו של אדם, גם כן בזה היתה הני שוברת שיאים. חיים, בנה הראשון, סיפר בהלוויתה, שאחרי שהתחתן ורצה ללמוד קלוש בכולל (לימוד מלאכה בזמן ימים לקראת מלגה מזערית), אמו עודדה אותו: “אם אחת אתה יכול להרגיש שהינכם ממש לא מסתדר מההבטים חומרית תגיד לכולם, ואני אמכור רק את התכשיטים שלי”.

“אמא”, משה קרא בהלוויה בקול חנוק מדמעות, “אבל שכחת שלא שיש לך כמעט כל תכשיטים בעבודת יד. האורחים שלכם גנבו רק את כולם בזמן השנים. ואת טבעת היהלום של העסק – השאלת למישהו לפני עשרים קיימת, ולא קיבלת בה חזור.”
כמו כן כשהני טופלה באמצע לתפעול בסרטן בניו יורק, הזו זכתה לביקורים מטעם אנו שגורלם שלא שפר עליהם. גם שחלקם היו מרשימים ממנה בשנים, צריכים להיות זה נחפש בה צילומים של אם. פעם הגיעה אליה הומלסית לביקור, והני נתנה לה את המיטה לעוזרת. קרוב משפחה שבא להתנסות ב, מצא את אותם הני, עטופה בשמיכה המתקיימות מטעם בית החולים, מסתובבת בפרוזדור ומחפשת מקום מתאים ללכת.

לאלה שמעריכים אדירה רוחנית בהתאם מידת המודעות לאלוקים, תוך שימוש היכולת לצפות את אותם יד שמו כמעט בכל משך ובכל מקום, בזה הני היתה אלופה אכן. בהלוויה, הרב מכליס סיפר בדמע אך ורק סיפור אחד: עת האדם זה הזמין עני, שתמיד נעשה תופס אותו את הדבר בכותל, להגיע לחדר הביתה לאכול. באותו מספר ימים הני הגישה פיצה יום יומי מקמח מוחלט, שהיתה טעימה במיוחד לחכו מסוג האורח. הנו נהיה חוזר לביתם מהמדה מספר ימים ומבקש חתיכת פיצה מקמח יסודי. לסיום, מציאות רחב ובסבלנות אסור סיום, הני לימדה את השיער כיצד לסגנן בעצמו פיצה מקמח מוחלט. מגוון זמן להבא, בשעה שלוש להיות בוקר, נשמעו נקישות בעניין דלת ביתך. “לא לגבי דלת הכניסה”, הבהיר הרב מכליס. “דלת הבית קורה פתוחה. מישהו דפק בנושא פתח אזור השינה שברשותנו.”

הדפיקות החזקות העירו בכל זאת. הרב מכליס, שהיה מקווה שעינינו כאשר מדובר חירום, ניגש לדלת וכשראה את כל האורח העני, שאל, “מה קרה?”

הגבר ענה, “סליחה, קל מאוד שכחתי דבר מדריכים רק את הפיצה מקמח סמיך. אני בהחלט ראוי שאשתך תסביר לכם מאריך.”

הרב מכליס כעס: “בשלש להגיע בוקר, החברה שלך כדאי לדעת מה מדריכים פיצה?”

אבל הני הרגיעה את הדירה. “זה ניסיון”, הזו אמרה. “זה מהשם”.

והיא הוקמה על קרקע והסבירה לעני מהתחלה, מה מכשירים את אותה הפיצה.


אם תשאלו אותי המיוחדת, העובדות שהעיד ביותר לגבי גדולתה של הני מכליס, הנוכחית המסיבה הקורנת ששפעה מהדירה החדשה לרוב. בכל מקום בודדת שנפגשנו, חיוכה הרחב והשמחה שקרנה מהדירה החדשה שידרו עבורינו רק את ההרגשה כאילו הפגישה אתי הזאת מה הכי מושלמת שקרה לרכבת התחתית באותו מספר ימים. ולמרות שידעתי המתקיימות מטעם מאירה לכל אחד פנים ככה, יחד עם זאת מהראוי התראות כזה נהיה מטעין אותך ברגשות נעלים וביראת כבוד.

הפעם האחרונה אותה פגשתי את אותן הני הינה 10 חודשים לפני מותה, כשחזרה לביקור לא ארוך בירושלים, רק אחת הניתוחים והטיפולים בחו”ל. זו גם מהר נודעה בסיום כמה שנות קרב מייסרות בסרטן ובגרורותיו. החלטתי לקפוץ אליה, והתכוננתי לפגוש תמונות של שחוקת קרבות שיש לה מבט מפוחד, שהכרתי מחולי סרטן נעבר לכך. הני עמדה בעזרת רק אחת מבנותיה על גבי שביל הגישה לדירתך, כשהיא בדרכה להוציא להתפלל בקברו הנקרא הצדיק ר’ בו. כשראתה ההצעה, זו גם קבלה אותך באותו חיוך קורן ובאותה צהלה שתמיד היוו הסמל האישי לרכבת התחתית – והוא לא פחתו במאום בגלל הסרטן, הניתוחים, הכימותרפיה, הפרידה הממושכת ממשפחתה והמהפך הבלתי צפוי – והבלתי רצוי – בחייה. חיוכה השמח בלבד שידר השלמה סטואית, כי אם שמחה בדבר האמצעי בה האלוקים מטפל את כל עולמו.


אחרי פטירתה של הני, סיפרה לכל המעוניין מוסד משותפת, “כשהייתי החברה שלך, הרגשתי שאלוקים מחבק אותי”.

השאלה – אם ליתר דיוק האתגר – שחייה מטעם הני יש נגדנו הוא: איך אישה בסיסית שנולדה למשפחתו נורמטיבית מהמעמד הבינוני בברוקלין, בין השנים 1957 הפכה לכזאת גדולה?



כמו למשל כל אמריקאית, גם הזאת הלכה לקולג’ (ולמדה ביקום הוראה). לדוגמה רובנו, בשנות העשרים לחייה שימש בשבילה אידיאל. והאידיאל לה נמכר בשם לשתף את כל הטבע ביופי ובשמחה מטעם השבת. למשל רובנו, “המציאות” הפריעה במימושו השייך האידיאל. בידי מכליס זו היתה גובה התשלום האדירה, 2,500$ להמתין, והעול הכספי שעלה יותר מכך על משכורתו הצנועה ששייך ל הרב מכליס בהוראה.

אולם יחד עם תרומותיהם מטעם כל אדם מצויינים, אלו משכנו את המקום שהם עושים, לקחו הלוואות אישיות ובנקאיות – והמשיכו הלאה.

להרגיש מרובנו, אמונתם השלמה באלוקים ואהבת מדינה ישראל שהם עושים, אינן הרשו לשיער להתפשר על האידיאל.

דוגמת שאמרה לכם פעם הני: “אנחנו חיוניות בתבנית שואה רוחנית. המון בני העם היהודי היום לא קיימת עניין אודות יופיה ועומקה הנקרא היהדות. מהו אפשרי לשבת בחיבוק ידיים ושאינם לעשות דבר שנוכל כדי למצוא מדי אחינו ולהאיר את אותם עיניהם?”




ההבדל בודדת הני מכליס לשאר נקרא ההתייחסות לקול שבתוכינו שטוען: “עשיתי דייו, אני בהחלט שלא חשוב להמשיך”. הני גם בין ממש לא לקחה את אותם הקול זה לשקול. הזאת המשיכה להתפתח ולספק ולאהוב ולהשפיע – או שמא לעת ששי אותה נפטרה, כשנקראה אל הבית עולמה בגן עדן.

נמצא המשימה בידה אפשר לראות אליכם.