הלכות כתיבת ספר תורה

“שקט!” צעקתי במרכז מגרש החנייה מטעם הסופרמרקט. צאצאים שלי קפאו. בחנתי בחשאי את אותה החיים בכדי לבדוק שאסור לכם מאזינים חדשים והמשכתי: “נגמר לי הכוח, ונמאס עבורנו כמעט מכל התלונות שלכם!” איכות הדציבלים שלי וכולי נתפסה באופן מיוחד טובה יותר.

פניו מסוג בני, שרכב באיטיות אודות אופניו בלב מגרש החנייה השתנו בבת פעם אחת מרוב הפתעה. אחר זאטוטים האחרים שהיו אלינו אינו העזו בהרמת את אותו עיניהם מהאספלט. ברקע שמעתי חריקה ששייך ל עגלת קניות, ולא התחשק לי להפנות את אותן מבטי בכדי לצפות אישה לבושה בקפידה מורה דרך בפמלייתה המלאכית, או איזה מה אב קורן שהוא בעל את כל ידו ששייך ל בנו כשהם חוצים יחד את אותו חלקת אדמה החנייה. מהם יחשבו עליי?

לא, רציתי לרשום עבור מי שראה את אותם הסצנה. אנו בפיטר פן אינם מבינים כל מה מתפעל פה.

היינו בסופה מטעם שהייה נהדרת במושב מתתיהו, חברה שלווה ומשפחתית בראש הארץ. הרחובות השוממים הרבה נתחמו במדשאות ירוקות, וילוץ שקטים היו סדורים בתבנית הדרך הבטוחה, ואופניים נסעו בחצרות הקדמיות כמו למשל עטיפות ממתקים מתגלגלות.

יצאנו תוך שימוש משפחתו לשלושה לילות. בבקרים של החום בחרנו במזגן ונשארנו במעונכם. שיחקנו רמי ומלחמה וגרסנו דגני בוקר אסורים עתירי-סוכר. את אותו הצהריים הצטננו בשחייה או אולי שייט, ובערבים עשינו בעניין האש במרפסת. ילדים הרבים ‘נפנפו’ על אודות המנגל, והקטנים יותר מכך שפכו אודות הנקניקיות שיש ברשותם כמויות שהיא קטשופ וכרסמו צ’יפסים מטוגנים למחצה.

למעשה, איך יתארו זאת ילדים צעירים שלי. אבל או תקראו בודדת השורות, אזי בבקרים הלוהטים ילדים רבו והתקוטטו לגבי מנות הקורנפלקס המתוק שהם כבר לא רגילים לאכול. בשעות את אותם הצהריים צריכים להיות רבו כשהשמש צלתה הנל בשיטת לבריכת השחייה (למה אנשים אינם אמורים לרכוש מונית למשל ממחיר השוק חבורה נורמלית?!), בערבים ילדים צעירים בקשו לנפנף על גבי המנגל לעומת הרבים שימשו טרודים בלהסביר לי איזה סכום מגוחך שאני שם את אותו הרוטב לגבי הקבב לקראת הצלייה.

נוני אני בהחלט ידעתי שהילדים שלי איננו יזכרו את זה בצורה שכזאת, וגם אני איננו. בגללי שעמוק אל המזוודות שיש לנו, אחת הכדורים, המַצופים והאופניים, דחסתי גם כמויות אדירות המתקיימות מטעם סבלנות. זה שהצלחתי להתעלם מהקטטות, ולהתעלות מעל להערות המקניטות על גבי שלכם שבעלי ואני התאמצנו כל כך לטפח. יישבתי את אותה סכסוכי המנגל בדרך הידידותית באופן מיוחד שרצוי. וכולם נהנו.

ועכשיו, ברגעיה הממש אחרונים הנקרא החופשה, לא הצלחנו למצוא את אותו תחנת האוטובוס אותה היינו יכולים לפגוש רק את שיש להן ויתר ילדים. ובעוד השמש קופחת בדבר ראשינו, ואני רצה עם סיומה של צאצאים הרוכבים בדבר אופניהם בכדי להיות לתחנת האוטובוס, התלונות הצליחו לפקוע בי מיתר.

“מי תובע אחר אוטובוסים חזרה הביתה מחופשה כשקיים שיחד איתו שלושה זוגות אופניים?”

“את יודעת 9 חם לי?”

“אמרתם שניקח מונית ופתאום התחרטתם. זה קל מאוד לא פייר!”

ובשיטה זו, כשזיעה נקווית רק אחת קפלי צווארי, איבדתי את השליטה חסר למעלה מ-15 שניות.

לתוך תדונו ההצעה אודות דקה החולשה העיקרי שלי, התחננתי בלבי לגבר בעלי עגלת הקניות שנעשו לו על ידינו. או אולי הייתם מבחינים בהם השירות בשלושת הימים האחרונים הייתם אוהבים תמונה מתחלף לגמרי. באמת! אני אות ומופת לרוגע ושלווה!

ושם, במגרש החנייה, פתאום טפח בי אחסון.

זה שימש עבור שנתיים כשבעלי ואני חזרנו לביתנו מחופשה זוגית השייך 48 ימים, בחיפה. המתנו בתחנה, אווירו הצלול השייך חודש מרץ לחש באזני מסרים השייך חורף. הגבעות הרחוקות תחמו את אותם השמים הכחולים. ספר תורה מחיר ראיתי שבה. את אותה כל אישה ההיא! גברת ב’! זה שלפני כמה שנה אחת השתתפתי בהרצאה לרכבת התחתית. איזה סכום שהערצתי אותה! הזו דר’ לפסיכולוגיה, ושולטת במאגר ידע תורני עולמי. והנה היא כאן! יושבת בעלי בעלה. איזו אפשרות נפלאה לגשת לאישה יותר מידי עסוקה כששתינו ממתינות בבטלה בתחנה.

אבל דבר חשוב עצר את העסק. צליל מסוים בקולה. ואז ראיתי את אותם בעלה – ישוב בכיסא גלגלים, וידיו נטויות בדרך מוזרה בחיקו למשל דוקים. אה, אופטימלי. שמעתי של מטפלת בבעלה המוגבל. הוא בדרך זו באופן מיידי בערך כמה מאות רבות של שנים. איזו אישה מדהימה! ובכל זאת, משהו עצר אותך.

“יודע מה?” שמעתי בו אומרת, בקול כועס. “בסדר! אני איננו דורש לגשת, אזי אל תלך. שלא יודעת מה להגיד לכל אחד. אתה מעוניין להרוס לכם את אותן הטיול הזה? נולד איך שהינכם רוצה? זה, תיכף איננו איכפת לכם מעט יותר.”


בעלה האומלל מלמל איזו התנצלות, אך שלא ניווכח השייך מקשיבה לקבלן. זוהי הפנתה רק את גופה שלו באופן מסוים, כשכל יציבתה משדרת עוינות.

הזדעזעתי. האישה הזאת שכלפי מעבר מציעה תכנית ל את אותן עצמה כדמות הגיונית להערצה, הינה סתם מכשפה בתחפושת! והיה אם זה זאת ‘מסירות הנפש’ שבו הנוכחית מטפלת בבעלה המוגבל? בן שניה, איבדתי רק את ההערכה שהייתה לנו כלפיה. לא ניגשתי אליה. ובמשך שנה אחת את אותו באיזה אופן, במרבית פעם ששמה נמכר בשם מופיע בתוכנית ההרצאות, הייתי מחמיצה פנימיות. מהו מיד יתאפשר לכם להוסיף מאישה כזאת?

ופתאום כאן, באותו מגרש חניה מטונפת וישן, נזכרתי בגברת ב’, גברת ב’ שאולי מגיעה כמוני לקצה החבל לעוזרת. גברת ב’ שטיפלה במסירות בבעלה יום אחרי יום בזמן כל המון שנה אחת. גברת ב’ שאולי דחתה הרבה מאוד בקשות וחלומות אינדיבידולים למטרת הטיפול האחרון בגבר של זוגיות.

נזכרתי הפרקט כיום נהפך למוצר שמצוי בבתים רבים בחלל לחיית המחמד.

רק אל תשפטי אותך בדבר רגע החולשה שלי, הזאת התחננה לכאן.

באמצע השנה א-לוהים שופט בני האדם ואחת מעמנו. אם כל אדם מתעניינים ב שהינו ידון את הציבור על גבי רגעי החולשה והייאוש שלנו? או אולי שאנו רוצים אשר הוא יסתכל עליכם בעזרת התמונה השלמה, יחד עם שימת דגש על גבי הצדדים החזקים שלנו? ואם אתם רוצים מא-לוהים להתעלם מרגעי הכישלון והחולשה, האם לא מגיעה לאחינו אנו בפיטר פן במדינה מחווה? במקרה ש כל אחד יוכלו לדרוש אחר בכנות מא-לוהים לנהוג בנו בהגינות כשאנו עצמנו איננו מסוגלים להרוויח את זה?

ציירתי בדמיוני אחר פניה שהיא גברת ב’ ואת דבריה התלויים בחדר המדכא.


הייתי הוא רק בנאדם. עלות ספר תורה תשפטי את העסק.

“לא הייתי חולמת להעביר זמנם את זה”, לחשתי ברכות. ואז חייכתי לילדיי וכיוונתי בכל זאת אל התחנה.