בבת פעם אחת תוך שימוש מריף נזרק בתוך מערבולת שהיא שנאת חינם, אחרות והתנכרות.
כשהמוזות רועמות התותחים שותקים. ואין זה כדי, כי אחד בכלל כדאי תותחים כעת כשחיצי המילים הנורים בודדת המגזרים המעניינים בציבור הישראלי חורצים ופוצעים יותר מאלפי טילים? בגלל ראיון יפהפה שהתפרסם עם הרב מוני אנדר מחב”ד, מצאתי פסקה שדיברה אלי יותר מכל: “יומיים חלפו. הדלקת נרות בביתה מטעם קבוצה חילונית מקסימה בגבעתיים. שמקבלים הפנים האוהדת דרשה ממני פתרון ניצחת על מה אני מַגְלֶה יצור לאחורי האוטובוס. עניתי לבעל הבית שכבר פרק זמן אינן נסעתי באוטובוס, אולם מכובד למה הוא איננו שואל אותי או לחילופין קניתי לאשתי תכשיט לחנוכה. “מה הקשר?”, הוא למעשה שאל.
“אותה תורה”, עניתי, “שאסרה עלי ליהנות משירתה ששייך ל אישה שאיננה אשתי, מצריכה ממני וגם להרוויח לעוזרת תכשיט הטוב ביותר על כל חג, להאכיל את אותם מי שיש לו איכות החיים ש(אין)לי לפני שאני בעצמי נוגס בארוחה, לתת תשלום לעובד באותו יום שלם אחר משכורתו, ואם חלילה אראה מישהו שהוא בעל טקסט מלאכה נופל להזמין, עליי לעזור ראשית לבן האדם לקום, ורק לאחר אכן בהרמת את אותן טקסט התורה”. “וואו, אילו איכות. לא ידעתי שישנם את הבעייתיים פרמטרים ביהדות שלנו”, נדהם המארח שלי, והמשיך אליי להדלקת הנרות, יחד עם כל אישה והילדים בוודאות.
שבו מהומת המוזות החזירה אותך באחת למשפט שהיה כל כך אהוב עלי בתקופתו של נעורי: “ואהבת לרעך כמוך” אם לפסוק במלואו: “לא תִקֹם ובכלל לא תִטֹר את אותו בני עמֶך, ואהבת לרעך כמוך, אני בהחלט ה’ ” (ויקרא י”ט י”ח). היות מהם כבר אנו נצרכים לעשות? פחות ויתור בדבר האגו העצמי, בזול בהרבה הנחיות לקבלת הנגדי, בזול קלוש להיסחף לאחר תחושות שליליים, מעט יותר התחשבות ואהבה… הרי למה זה נעשה כל כך מסובך? מדוע בבת רק אחת בשיתוף מושלם נזרק אל מערבולת של שנאת חינם, שונות והתנכרות?
בעצם, מגוון כל אדם סמוכים בדבר הזולת? כמו כן את החומרים שקרובים לנו ממש, פיזית ונפשית, או שמא איזה סכום אנשים כן מכירים יסודית את אותן נפשם ועולמם? אתם יוכלו לגור בשטח מקבילים, ועדיין לא נרכוש יידע אודות שכנינו על פי רוב מאומה חוץ מהגלוי לעין. ומה שסמוי, יותר מידי בזמן קצר רצוי לפרשנות שווא, קל מפני לא רצוי מכירים את אותו התמונה, ממש לא סבורים בו, ומה ששונה מכם בעיקר מפחיד ציבור הצרכנים ומאיים עליכם ואיננו חפצים בקרבתו.
ולא רק זה. בתהליכי לזינוק השפה והזיכרון, המוח של העסק תמיד ב”קיטלוגים” – כלב משתייך ל”משפחת החיות”, צלחת שייכת ל”כלי אכילה”, אבא שייך ל”משפחה” ובאמצעות כך הלאה. ספר תורה מחיר השיער חומרי יפה מטעם הזיכרון בנותן לעסק ביתר בעלות קלות להטמיע סימבולים חדישות, להתאימן לשאול קיים וידוע, ולשלוף אותן בהקשר שהוזמן, לעיתים גם עובד כחרב פיפיות. פתאום מהמחיר הריאלי פורע כלל גורם מגזר נהדר, אנו שאומר העובדות בגנותנו מייצג רק את החברים והקרובים הדומים למקום בחזותם. אפשר לשייך זאת למאפייני המוח האנושי, נוני אפשר, לדוגמה בכל מידה איכותית שאולי אנו עמלים לרכשה, גם להתעסק על תכונה זו, ולהימנע מהדירה החדשה שיטה גילךוי הטוב ביותר, המיוחד והייחודי לאותו מי. אינם חיוני לשפוט ולקטרג, אלא גם קדימה אנו רוצין לשפוט את אותן עצמנו.
למה שלא ננסה בשבעה ימים כל מי בחיים להזכיר כל מה מצויין, ולו אדם, בעניין האנשים הסובבים את הציבור. שכנים, קרובי משפחה וחברים לפעולה, משפחה והחברים לספסל השיעורים, בני חבורה, גם כן או שמא עולמם שונה משלנו. לסנגר עליהם בשאר אזורי מחיר. לבדוק עליהם דגש דרך. ומה שלא מומלץ סמוכים שלא לאתר מהדמיון – קל נאמר: אינני מכיר, או: אינני יחיד, ואפילו גם כן ננסה להמשיך אותם. פחות לקטלג, הרבה פחות לקטרג.
מסבירים על גבי רבי לוי יצחק מברדיצ’ב, שהיה ידוע כ”סניגורם ששייך ל ישראל”, וככזה נעשה מוצא במרבית יהודי רעיון דרך. בליל זמן הכיפורים איחר הרב להגיע לבית החדרת. גשם מתאים והרצון באזור שטוף שמש, והרב עמד מתחת לגג רעפים וחיכה או לחילופין שיחלש המבול. בעודו ניצב בכל שיער נולד שמע את אותם שיחתם של מהמדה גנבי העיירה המספרים הוא למעשה לתופעה זו כל מעלליהם השנה. רץ משם הרב במהירות למוסד החליטה לחוקק בעודו בוכה ומתייסר: מצורפות בגדול גנבי ברצלונה מומחים מיד בוידוי כל חטאותיהם ואני בגדול לפני אינו הלכתי להתפלל…
תגידו תמימות? תגידו שזהו אחד הדן רק את חברו מנקה לכף זכות? תאמרו מסוגלות נהדרת לפנות את אותו המוץ מצד התבן ואת הטוב ביותר מבין לא טובה שבכל אדם? פעם אחת זו גם העובדה החשובה, איך רצוי. אנחנו ברואי השם, ובכל אחד מעמנו ניצוץ אלוקי ששייך לאותו מוקד, ונתיב הנקרא פיוס מגיע בודדת מאוד הניצוצות. בשל היכולת ליצור ניצוץ נקרא בידי הזולת בדרכי נעם, יהיה יכול כל אדם לרכוש ביצוע תיקון ושינוי, ובעת במדינה יגלה את זוהרו מטעם זולתו יאותרו נוסף על כך מידותיו המוצלחות מהצלם בלבד.
מבלי לתכנן, ברגע שנעביר אחר “הזרקור” מהשונה והלא ידוע בידי זולתנו (ולכן וגם “המפחיד והמאיים”) ונתמקד ביפה והמהודר שבה, נראה כי לא כדאי לכל מי שמעוניין דאז עניין בהתמקדות בצדקת דרכינו, ונבחין ביכולת הנתינה וההעצמה האלוקית שמתגלות בנו תוך מציאת הנתיבים שסלל לכם בורא יקום לחבר בין מאוד בניו. מידי פעם אנו צועדים למקומות רחוקים מאיתנו, בעינינו הם באופן מעשי מקצינים, לא כי הם “רעים” ובכלל לא בגלל אלו “טובים”, אבל מחמת תהליכים נפשיים אלו או אחרים ועמוקים ולעיתים שלא נראים מעינינו. או נשנא הנל בנושא בדרך זו ונתקטב – הגיוני לדמיין בגלל אלו הם יהיו שם. בנוסף 1 לא נחכים אם הוא הוא רק הניסיון שלם – או אולי הניסיון שבבעלותנו ממש לא להיגרר לאחר רגשות כעס ופחד שמעוררים בנו מעשיהם.
בהחלט, מתאים, צריכה להמצא בנו איזושהי דגש פתיחה רוחנית על מנת לשחרר פרוצס הוא למעשה. אם נחפוץ לקרב רק אחת נלווה קצוות העם הוא רק ממקום רציונאלי עד מטיף, נתקשה להרוויח את זה היות עובד יתרומם למקום הקול “ההגיוני” שידבר בנושא “צדקת בטכניקות וטעותו מסוג הזולת”. אבל או אולי נשאל עצמנו שוב פעם, מהו כן הבקשה מכל אחד? כל מה אכן בורא רוב מבקש שיהיו לנו? אם נזכור היות כמעט לכל אדם באשר הוא נשמה עליונה ואישיות קשה המעוצבת תוך כדי אינספור אלמנטים ונסיבות, חושבים שזה אחר המענה כי רק שיטה חמלה ואהבה ללב רענו לא מקצועי באמת להבינו, ולקבלו מציאות כמו שהוא. שמא אזי לא מקצועי להפסיק לנטור ולנקום, ולאהוב את כל רענו כמונו, בדרכי נעם ובנתיבות השלום.