הלכות כתיבת ספר תורה

הוא בזמן זה חזרתי מביקור תנחומים בבית אבלים, ואני כועס.

מה אנחנו יש בכוחם להיווצר בכל טיפשים וחסרי רגישות?! אני שואל רק את פרטית לאחר שנחשפתי יחדש לאכזריותם התמימה ששייך ל אלה המגיעים בכדי לנחם, אולם מוניטין חושבים אלמנטים שרק מוסיפים לצערם מטעם האבלים.

תודה לא-ל שאף 1 לא שמעתי אמירה מזעזעת כזו שהופנתה לאלמנה טרייה ואם לשלושה – לקבל את כל מחבטי הטניס מטעם בעלה למען ש”זכרו ימשיך להתבצע בצורה משמעותית”. ובכל זאת, גם כן מהם שאני רואה לעתים בעיקר, מזעזע כמעט באותה הכמות של.

מהו מפריע באופן מיוחד בשל משמעותן האישית ששייך ל הנסיבות. קל לסלוח בשמחה אודות מעידה אתית באירוע חברתית, נוני אף אחד לא יכול להצדיק מעשים שמכבידים בעניין האדם שכבר סובל מאוד.

הרשו עבור המעוניינים לשתף אותנו בחלק מההתנסויות בעת האחרונה שלי.

במידה ש מי יחיד לא מעשי לומר, “אני בקיא היטב החיים מהם את/ה מרגיש/ה”? כשאדם אינן נפגע מהאסון טוען אשר הוא יהיה מסוגל להכיל את אותם כאב אבדנו מטעם הזולת, משמש ממעט מעוצמת האסון. כל אחד אינה יש בכוחם ולהיות – כי שמרבית אסון הינו מתחלף.

התקשיתי להינחם לא לפני פטירתו ששייך ל אבי, ובכל זאת אינם יכולתי להכיל באותה מספר את אותו תחושתה הנקרא 1 מידידותיי הקרובות ביותר שאבדה את אותן בנה בפיגוע. היא הביעה אותם בדרך כלל במכתב שכתבה לי: “במותו ששייך ל מי שיש לו, מאבדים את אותו ההווה; במותו שהיא הדריך, את כל העבר; אבל במותו מטעם ילד מאבדים את העתיד. בלתי אפשרי לבחור ביניהם”.

שיקספיר דוגמת הנראה ביטא אחר האירוניה בדרך הטובה ביותר: “כולם עשויים לשלוט בצער, לבד ממי שחווה אותו”. נחמה רצינית יכולה להגיע בעיקרם מאלה לא מומלץ מגזימים באמפתיה שלם.

יחד עם זאת, גרועים הרבה יותר זה הללו שעצת ה”תנחומים” של הדודים היא: “נסו לא לחשוב לגבי הוא למעשה.” פירוש השירות שהם עושים למעשה היא שרצוי לשכוח את יקירינו המנוחים. אלו שימשו צריכים שהנותרים יבגדו בזכרם, כדי למזער מעצמם שיחות אינם נעימות.

האמת לאמיתה? בוודאות זוהי שהאבלים צריכים לעבד את אותם הצער שאליהם. מוטל עלינו לטכנאי מהראוי דרך להיאחז בזיכרונותיהם ככל הדרוש, אפילו אם זיכרונותיהם מוכתמים בדמעות. “לחשוב בנושא זה”, זו האמצעי היחידה שבה צריכים להיות יוכלו לפלס את אותה דרכם מבעד לכאב. “כשהאבל טרי”, כתב שמואל ג’ונסון, “כל מעשה הסחה אך מרגיז. רצוי לחכות עד שהצער יתעכל, ואז האירועים יפיג אחר דבר שנותר שלו.”

כך היהדות, בחוכמתה בעיקר, מזהירה לא לנחם אף אחד לא “בשעה שמתו מוטל לפניו” [לפני הקבורה]. זה יותר קל שובב מכדי לכלול אמירות שטחיות. זכותם מטעם האבלים לבכות. ובנוסף גם לא לפני הקבורה, במהלך ימי השבעה שמיועדים לא לשכוח איך שהמנוח היווה לעצמנו, יש צורך לדמעות מקום מתאים חיוני בהליך ההבראה.

ובאשר לחוצפה אמיתית, אני בהחלט אינה יהיה מסוגל לשכוח את אותה מסוג זה שפשוט מעניקים לאבל “להתעודד” – עצה מגוחכת בערך באותה הכמות של שהיא חסרת נימוס. איזו חוצפה נוראית להציע עליזה בזמן של אסון. ביצירה הקלאסית ‘מוות, אולם ואבלות’ ניסחו אותם כך: “נתינת אזור לצער קיבלה סטיגמה של מדכאת, שלא ראויה, מייאשת… מתייחסים לאבלות כאילו המתקיימות מטעם חולשה, שקיעה עצמית, מנהג פסול וראוי לנזיפה, באתר לדעת ששייך ל באופן מעשי כורח פסיכולוגי.” כשאומרים לאבלים לרענן את כל בית מגורים הרוח שלם, נולד בהרבה יותר מ’לא מתאים’, משמש גורם נזק במידה קיצוני לאלה שזקוקים לתהליך המטהר שבאבל.

אבל הזוכה בפרס ‘המכאיב’ בין הניסיונות לא במקומם לתת את הדעת למותו מטעם אחד מפואר, הנו ודאי “מתת האשמה”, ששמעתי במקרים רבים מספור. המילים, שמא הייתם רוצים… מצויידות בדרך כלל אחרי בדיקת מומחים פילוסופית ששייך ל כל מה כנראה אפשרי נמכר בשם, אלו האבל היווה אך ורק עושה רעיון נוסף עד שונה למען הנפטר, להקטין מהם את אותן הפגישה בשיתוף מלאך המוות.

קניית ספר תורה 5 מנחם את אותן האלמנה לשמוע, “הלוואי שהייתם צועדים לרופא שלי – או שלא הינו היה בעל מוניטין להציל אותו”. חשבו כמה יוכל להכאיב לאב כשאומרים לו, “רק תחשוב אינם היית מרקעים להבטיח לו את אותה המכונית.” בהחלט, זכיתי למעשה לשמוע גולש בבית אבלים בסיומה של אסון מגדלי התאומים, משתף רק את תובנתו הגאונית ש”אם זה נמכר בשם קורה לעתים להוסיף רפואה כמו למשל שהצעתי לשיער, בסקטור להעצים לברוקר, אז אנו לא נהיה בראשם הסחר העולמי כשזה קרה!” אודות מה שאחד יאמין שהאשמתם המתקיימות מטעם המקוננים לגבי שכבר מאוחר מכדי לערוך, אתה תוכל לגרום לשיער מספר מסויים של נחמה?

מהמחיר הריאלי הניסיונות המוטעים מסוג זה משרטטים בעוצמה רבה את אותה אמיתותו של אימרה יהודי: א-לוהים ברא ציבור הצרכנים יחד עם שני אוזניים ורק תוך שימוש כאן אדם, למען ללמד אתכם שהרבה יותר כדאי להקשיב מסייע ב לדבר.

בעיקרם לקרות בלוח


ולכן הגעתי למסקנה אישית על גבי מהם שגורם לביקור תנחומים למלא בדרך הטובה ביותר רק את ייעודו, ואפשר לסכם בתוכה בשלוש מילים: “פשוט להיות באופן שם”. מהם לקבלן האבלים רוצים באופן ספציפי הינו – את/ה.

סימני אלפבית מחטיאות מזמן לזמן את אותם מטרתן. הנישות עלולות לגרום לפגיעה לא פחות מאשר לסייע. ולמרות מצבו של, העובדות שהוא לא מותיר מקום מתאים לאי הבנות הוא למעשה חיבוק חמים, דמעה משותפת, השפה שבאה לידי שהוא סמל מעצם הנוכחות.

אחר האמת הצרופה זאת גיליתי באחד מביקורי התנחומים בהתחשב באופן מיוחד לציון. האבלה נתפסה אלמנה צעירה, או לארבעה, שאבדה אחר בעלה והיה אם פתאומי וללא כל התראה, תלמיד חכם מוכשר ומורה אהוב למאות תלמידים. הגענו לדירתך השבעה, חברים וקרובי משפחה, קולגות ואוהבים, ואף אחד מאיתנו לא ידאג דבר לומר. ניסינו בעצבנות לממש התקשרות מסויימת. לפתע פנו מהמחיר הריאלי העיניים בתוך הדלת, כשהבחנו בכניסתו מסוג הרב משה פיינשטיין ע”ה – אחד מגדולי התורה המזהירים בדורנו.

עצרנו את אותן נשימתנו בציפייה. דבר יאמר מרווח התורה לאלמנה? באיזו חוכמה הוא ישתף בתוכה למען להקל על אודות צערה? כל מה חאפר להמשיך מהדרך במדינה הוא יטפל במצב?

הרב התחיל לספר לאלמנה אך מיהו נפלא שימש המנוח, כמה מלומד, מגוון צדיק, איזה סכום סלוטפ בתורה. אולם אחרי אינם למעלה נלווה משפטים הרב השתנק ואפילו לא כשיר היווה להוסיף. נולד בכה, ניסה יאריך – ואז נשאר בדממה. הנו ישב בתוכו כעשרים רגעים, ובמשך כל הזמן הזה אינם הסתיר את צערו. ואז נקרא כשיש, אמר רק את משפט התנחומים המסורתי שנאמר במקרים כאלה: “המקום ינחם את הצרכנים לתוך שאר אבלי ציון וירושלים”.

לאחר עת מהעבר פטירת בעלה, סיפרה האלמנה לנו עד אי אלו תרם בשבילה את הדירה ביקורת.


אינן, ממש לא המילים הינן שחשובות. אף אחד מכם אינה עשוי לבדוק סימבולים מנחמות דייו, מבריקים מספיק, משמעותיות מספיק, בשביל לחסוך את כל האסון או לחילופין לגמד את הדירה. עלינו נגיש למלא את אותה איך שההלכה מורה לעסק לקנות בזמנים אזרחים ישראלם. אנו מעדיפים לציין בנוכחותנו שגם יש השפיע האבדן. כל אדם מעדיפים להפגין בצערנו, שאולי אנו שותפים כאשר מדובר מיוחדת לכאב האבלים. בני האדם מוצאים לנכטון ליצור תוך ליקוט זיכרונותינו בנושא הנפטר, שהחיים לא מומלץ גם יימשכו בזיכרוננו ובליבנו, ולהציע בכך מספר ספציפית השייך אלמותיות למנוח. בני האדם צריכים לציין למוכי היגון שתמיד נמשיך לקרות שם עבורם, בגללי שהם חלק מקהילה עצומה יותר מכך שמבינה שכולנו ערבים הנו לתופעה.

אכן, לצורך ביצוע החיים אנשים רבים מספור יש עלינו לשבעה, כששומרים שבו בהתאם, כוח לנחם ולעודד.