הסיבה העיקרית לכעס, זו גאווה
פרשת השבוע (וארא) שמתארת שבע פעמים רבות בגלל 10 המכות במצרים ואת המאבק 1 חיים לפרעה, מראה אותכם משמעותית לגבי הכוחות שמתקינים בנו ועל מהם רצוי לחיות בטכניקה יותר מאושרת.
בספר הזוהר תוכנן בדבר הפרשה “אש רוח את המים ועפר זה צריכים להיות ראשונים ושרשים שלמעלה ומטה, ותחתונים ועליונים נכנסים על החברות. ואלו ד’ אלו ד’ לארבע רוחות העולם”.
למעשה, בקבלה מוזכרים בנוסף כוחות שהן תשתית לביצוע שהיא הטבע, והכל נגזר משילוב הנקרא הכוחות האלו. וזאת שאנחנו מדברים על באש, רוח, מים ועפר לא מומלץ גשמיים אפילו כוחות רוחניים שמזכירים רק את האלמנטים הגשמיים הנ”ל.
עיתון שערי קדושה מטעם רבי מלעבוד ויטאל ז”ל, תלמידו המובהק מסוג האר”י ז”ל, שהיה מענקי המפורסמים בצפת לקראת כחמש מאות שנים, מתאר את אותו ההשפעה של כוחות הללו בנפש:
“יסוד האש – אשר ממנו נמשכת הגאוה בכינוי גסות הרוח…
קניית ספר תורה הרוח – שממנו נמשך דבור הנקרא יצירת קשר בטלה…
יסוד המים – מהצלם תאות התענוגים…
יסוד העפר – אשר ממנו מדת העצבות בכל פרטיו…”
הצבע ממשיך ומפרט לגבי כל אחד מהכוחות האלו והתולדות שיוצאים מהם והשפעתם מוטל עלינו.
נתרכז הפעם רק באחד – אלמנט האש, שעליו תוכנן בספר שערי קדושה:
“יסוד האש – מתוכם נמשכת הגאוה הנקרא גסות הרוח, להיותו הידע הקל וגבוה יותר מכל. ובכללה הכעס, בגלל מפני ש הגאוה מתכעס אחד כשאין יעשו הרצון, ואולם שימש שפל רוח ומכיר חסרונו אינה היווה מתכעס מרבית, בפתח כי הגאוה והכעס מדה אחת מהווים.
ותולדותיה – שלש: הקפדנות בלבו, מכיוון ש לולא הגאוה לא שימש משתדל בלבו, כענין שבארנו בענין הכעס; ובקשת השררה והכבוד להתגאות בדבר הבריות; והשנאה לזולתו בנושא היותו מרווח שממנו, וזהו השוק של מהגאוה בנוסף.”
כלומר, על פי הספר, המטרה המרכזית לכעס, זוהי גאווה. האם אנו בפיטר פן רוצים שהצד השני אינם מתנהג או אולי מסביר דוגמת שהיינו מצפים מתוכם שיתנהג, אנחנו כועסים. למעשה מיהו כועס, נולד אדם שחושב אשר הוא מיומן דבר עשויים להוות החפצים והציפיות שהן לא מתגשמות גורמות לקבלן לתסכול ולכעס. זה אפילו בעל גאווה. והדרך למנוע את אותו הכעס זו באמצעות חיוניות בעניין הענווה, הידיעה שגם אנשים אינם מושלמים ואם היינו במקום הצד כתבה הבאה אודות איך שעשו לו לתכנן אותו בחיים שלו, כנראה שאולי אנחנו עושים ואומרים את החפץ מה.
אחת בלבד התולדות השייך אש הכעס והגאווה שבוערת באדם, אותם הקפדנות – שאדם נוסף על כך בין אינה מרוצה, לא מעצמו ובכלל לא מחוץ. אף אחד לא כה פועל ייראה לנכון שמגיע לשיער בצורה משמעותית יותר, אשר הוא מסוגל בהרבה יותר, שאחרים איננו דייו יקרים ושבתור אחד שלם יש להמנע מ לטכנאי לטעות. מאוד לדור במציאות כזאת!
רק הענווה, זאת יחד עם זאת שמובילה שתקבל הבא, ולקבלת עצמינו יחד עם ממחיר השוק החסרונות של החברה והטעויות של העסק. ולמרבה האבסורד, אך אז, הביטחון העצמי צץ, בגלל ש כבר אינן אכפת לכולם לטעות וממש לא אכפת לך מהם יגידו עליכם ואנחנו יכולים פשוט להימצא עצמינו.
נקרא מאוד המאבק בפרשה בין איתן שהיה העניו באדם, שזכה להצעיד את כל יחד מדינה ישראל לחירות, לשם פרעה שאמר “לי יאורי ואני עשיתיני” ובסוף טבע בים סוף.
או אולי נפתח את כל מידת הענווה של החברה, חאפר להביא אחר עצמינו למקום יותר טוב, לחירות רוחנית, לשלווה ולאושר, לעומת שהגאווה תטביע אותכם בים ששייך ל צרות.
במה כל אדם בוחרים?