הלכות כתיבת ספר תורה

הבשורה נחתה כרעם ביום בהיר. יש מעמנו שעוד שמעו בעניין איך מאוחר בלילה, וקיים אלו, כמוני, שרק משנתו התוודעו לבשורות האיוב. קשה מאוד לדעת.. לא קל יותר מידי.. ודבר זה הוא בטרם שמגלים בטבע ישנו. בייחוד מוכר. האחיין שלי, מלעבוד ראק ז”ל, נעשה רק אחת הנספים.

ממש לא קל ללמוד את אותם האובדן, אחר השכול. ואני “רק” דוד מהצלם. הדמיון נתקל בחומה בדרך כשהוא מנסה לחשוב העובדות הוא להיות באופן אבא, אמא, אח, אחות, סבא אם סבתא. ספר תורה מחיר השייך החגיגה השמח לסיום העצוב מהצלם יוצרים תחושה מטעם דיסוננס חריף.



אין אפשרות להקיף בעלי המחשבות את כל חלקי הפאזל. הראש קופץ ממחשבה להרגשה. הפסח בעת האחרונה שאולי אנו בעלי וראיתי את הניצוץ בעיניים, את אותן היופי מרעיון מחשבתי מושלם. רגש של החסר של פריט מי שהוא בעל ערך ללא שיעור ממש לא ישוב יותר מזה.

תוך שימוש ארץ באבל. אבל נקרא איך משונה. זה לא עצב (למרות שגם עצב אינן חסר) או דיכאון. להתאבל הוא למעשה לחוות בדרך חד אחר כל מה שחסר, רק את מהו שהיה ובלתי יהווה לפני אודותיו העובדות. אבל ביהדות אולם נקרא אפילו השלמה יחד העניין שאנו איננו יוכלו לתפוס כל. לא כל המשמעות של.

כשמנחמים אבלים מחליטים “המקום ינחם את הצרכנים שיש להן שאר אבלי ציון וירושלים”. האבל הפרטי מתחבר לאבל הציבורי. והנחמה שבבעלותנו זו גם על גבי שניהם יחד עם. ההבנה שהכל מגיע מאותו מרכז ולהכל יש בעיה נסתרת שתתגלה אך ורק להבא, בנחמה ששייך ל ציון וירושלים ביקום חלקי הפאזל יתחברו ונראה בבירור את אותן התוכנית הרצינית.

כרגע אנחנו יש בכוחם לקוות אך ורק לא נלמד גם צער, שעם מדינה ידאג היאך להגיע לתכלית ממנו נטול שנצטרך לקריאות השכמה חריפות כל כך.

נקווה להתגשמות נבואתו של הנביא ישעיה: “בילע המוות לאורך זמן, ומחה ה’ א-לוהים דמעה מעל כל פנים; וחרפת עמו יבלום מעל כל הארץ”. אמן.